חקירות מגמתיות 

נדיה סעיד עובדת כמטפלת בקשישים. מידי יום היא עושה עבודת קודש. מכתתת את רגליה בין בתי הקשישים וסועדת אותם.

באחד הימים, עלתה על מדרגות הכניסה לביתו של אחד ממטופליה.

לפתע, מבלי משים, נתקלה במדרגה שבורה. סעיד איבדה את שיווי משקלה מעדה והתעלפה. היא נחבלה בעיניה ובפניה. בחדר מיון אובחנו גם שברים בקרסול רגלה ובאף.

סעיד פנתה למוסד לביטוח לאומי וביקשה כי זה יכיר באירוע כפגיעה בעבודה. בעקבות כך הוזמנה לחקירה. סעיד לא חשדה בדבר התייצבה וענתה על כל השאלות.

לתדהמתה, כעבור זמן, קיבלה מכתב הדוחה את תביעתה. "מצאתי כי לא נפצעת עקב סיכוני הדרך אלא כתוצאה מסחרחורת פתאומית בה נתקפת בדרכך לעבודה", כך הודיע לה פקיד התביעות של המוסד.

סעיד פנתה לעזרת בית הדין האזורי לעבודה בחיפה וביקשה לחייב את המוסד להכיר בה כנפגעת עבודה.

במסגרת הדיון שהתנהל בפני השופטת מיכל אריסון-חילו, הופיעה החוקרת אשר גבתה עדות מסעיד.

במהלך החקירה הנגדית, הודתה החוקרת כי פקיד הביטוח הלאומי, שהפנה אליה את התיק של סעיד, הכתיב לה את החקירה. כשהתבקשה להראות את השאלות, שנוסחו על הפקיד המכתיב, השיבה כי השאלות אינן ברשותה. הן מצויות בתיק שהושב למוסד.

תשובה זו טלטלה את סעיד. תחושה קשה תקפה אותה. לפתע הבינה שהחקירה הייתה מגמתית ונועדה להכשילה. כדי להוכיח זאת, היא ביקשה לקבל את המסמך עם השאלות שהכתיב פקיד המוסד לחוקרת.

מה פתאום, התנגד נציג המוסד, את השאלות לא תקבלי לעולם. מדובר במסמך פנימי ואנחנו בכלל לא חייבים לגלות אותו.

ומה קבעה השופטת? בהחלטה לקונית, ללא אסמכתאות, השופטת מיכל אריסון-חילו, קיבלה את ההתנגדות ולא אפשרה לסעיד לראות את המסמך.

מתוך ההתנגדות העזה של המוסד לחשוף את ה"מסמך הפנימי", הבינה סעיד כי יש במסמך זה משהו שיכול לעזור לה. היא פנתה לפיכך אל בית הדין הארצי לעבודה. שם פגשה בשופט אילן סופר.

למה את בכלל מתעסקת ב"שאלה השולית", כלשונו, אם החקירה שלך נוהלה במגמה להכשיל אותך, הקשה השופט סופר. גם אם היא הייתה מגמתית וגם אם היה מתברר שפקיד המוסד במתכוון לא ביקש לשאול את השאלות הנכונות ובכללן מה הייתה הסיבה לנפילה שלך, אז מה?

לסיכום, בהחלטה קצרצרה, לא מבוססת על שום אסמכתא, תוך הוספת המשפט המקומם כי מדובר ב"עניין פנימי" של המוסד, דחה השופט סופר את בקשת סעיד לקבל לידיה את השאלות שהוכתבו לחוקרת על ידי איש המוסד.

ולי אין כל ספק כי השאלה אם פקיד המוסד טיפל במגמתיות בעניינו של אזרח, כלל וכלל אינה שאלה שולית. אנו האזרחים, המשלמים כל ימינו דמי ביטוח, זכאים להיות בטוחים שכשייפול עלינו אסון, פקיד המוסד שיטפל בנו לא יהיה מגמתי ולא ייאלץ אותנו להזדקן בין כתלי בית המשפט או למות עד שנקבל את זכויותינו.

"אור השמש הוא המטהר הטוב ביותר", אמר השופט היהודי לואיס ברנדייס, חבר בית המשפט העליון של ארצות הברית. לכן יש אינטרס ציבורי ממדרגה ראשונה שגם ה"מסמכים הפנימיים" בביטוח הלאומי ייחשפו. אולי מי שיכתוב אותם יחשוב היטב לפני שהוא דוחה תביעה בציניות ובאכזריות.

מעבר לכך, עם כל הכבוד, השופט סופר גם פסק בניגוד להלכה המשפטית. אין כל חיסיון על מסמכים של המוסד רק משום שהם "מסמכים פנימיים". לא בכדי השופט לא הביא כל אסמכתא להחלטתו. החקיקה הישראלית מטילה על בעלי הדין ובכללם גם על הביטוח הלאומי, את החובה לפעול ב"קלפים גלויים". כך כלשון בית המשפט העליון. לכן כל חקירה הנעשית כחלק משגרת הבדיקה של הביטוח הלאומי אין עליה כל חיסיון.

מעבר לכך, קיים אינטרס ציבורי ממעלה ראשונה, לחשוף את אותם פקידים הפועלים במגמתיות ולהקיא אותם מתוך המערכות הסוציאליות.

  לפסק הדין המלא

1983-2012